תיאור
לא רציתי הסברים. לא חיפשתי פתרונות. לא ניסיתי להבין את העולם. רק רציתי להישען. רציתי להניח את הראש לרגע, בלי ליפול. העולם בפנים רעד, והרגשתי שאני נלחם לבד. היה לי הכול, .אבל בפנים לא היה לי כלום. לא היה לי שקט, לא היה לי שורש, לא היה לי במה לאחוז.
פעם הייתי מקעקע. יוצר על העור של אחרים, מנסה להעביר דרך הדיו רגשות. הייתי בטוח ששם, בתוך העולם הזה של הבעה מוחלטת של הזדהות והבנה, של יצירת זיכרון, אמצא חופש. אבל במקום חופש מצאתי ריחוק. ריחוק מעצמי, מהשורש שלי, מהאמת. הלכתי רחוק כל כך – כדי להבין שהחיים שאני באמת רוצה קרובים הרבה יותר.
ובתוך כל זה מצאתי את הדת. לא כפתרון קסם. כמשענת. כמקום שקט בתוך הרעש. כעוגן שהלב חיפש. מצאתי בה אמת. אהבה. חום. מצאתי לב ענק שמחבק גם כשאני לא יודע איך לבקש חיבוק. התחלתי להעמיק בתורה. באור שבה. במסרים שפתאום דיברו בדיוק למה שאני עובר. והכי חשוב התחלתי להרגיש שוב. ושם, בין המילים והפסוקים מצאתי משענת.
מצאתי השראה בדמותו של דוד המלך. אדם שידע לשיר מתוך שבר, להתפלל מתוך מצוקה, להאמין גם כשהיה לבד מול גוליית. הנבל שבידיו לא היה רק כלי נגינה, הוא היה הסמל. לאומץ. לאמונה. לנשמה שלא מוותרת גם כשהיא סדוקה.
ואז הגיעו גם אנשים. אנשים שלא דיברו בסיסמאות. שהחזיקו וחיזקו אותי בלי לשאול שאלות. שהיו שם. באמת. באהבה, באכפתיות, באמונה שקטה. הם לא פתרו לי את החיים, הם היו המשענת שדרכה התחלתי לבנות מחדש. והם לימדו אותי משהו ענק: תיתן אהבה תקבל אהבה. פי כמה.
ומשם נולדה בי הבנה עמוקה: הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא לא רק משפט. הוא מפתח. כשהפנמתי אותו הכול נפתח. פתאום הבנתי שזה לא מספיק לקבל. צריך גם לתת. ואפילו יותר מזה… לתת זה חלק מהריפוי. זה ממלא, זה מחזיר חיים.
העיצוב הזה הוא לא רק עיצוב. זו עדות לרגע שבו נגעתי בקרקע והתחלתי לצמוח מתוך חיבור פנימי. מתוך אמונה. והכי חשוב מתוך אנשים.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.